מספר ר’ עמי מימון:
בשקית הטלית והתפילין שלי יש תמיד כרך ‘אגרות קודש’ של הרבי מלך המשיח. זהו כרך בפורמט כיס שמלווה אותי תמיד. כמו כל חסיד, אני משתדל מידי פעם לכתוב לרבי, לבשר על בשורות טובות, לשאול שאלות, ו’סתם’ לבקש ברכה. לא תמיד אני פותח לראות את המענה ולפעמים אני רק מכניס מכתב וממשיך הלאה.
לאחר שמחת הבר-מצווה הגדולה והשמחה שקיימנו לבננו בתחילת השבוע שעבר, לקח לי עוד יום להתאושש מהאירוע הגדול, וביום שלישי התיישבתי לכתוב מכתב לרבי בו סיפרתי על האירוע שהיה ובסיומו ביקשתי רפואה מיידית וברכה לבננו היקר.
באותה פעם לא פתחתי את הספר, רק הנחתי בתוכו את המכתב.
בסוף השבוע, ביום חמישי בלילה, עוד התיישבתי ליד בני צחקתי איתו, קניתי לו בדיוק מיטה חדשה ומזרון חדש והוא השיב לי בחיוך ב’שפת העיניים’. זו שפה שפיתחנו ביננו וידענו להרגיש, לבקש, לשאול, והכל דרך העיניים.
למחרת בבוקר, התעוררנו לבוקר הנוראי. רעייתי תחי’ נכנסה לחדרו וראתה שהפנים שלו סגולות. מיד הזעקנו את מד”א כשתוך כדי היא מנסה לעשות החייאה. ניגשתי לחלון הבית והבטתי כלפי השמים ואמרתי: “ה’, אתה יודע שזה לא הסוף שתכננו, זה אמור להסתיים ב’הפי אנד’…” אך לאחר מספר דקות שהגיעו כוחות ההצלה, הם הבהירו לנו כי בננו היקר – החזיר את נשמתו הטהורה והזכה כבר לפני כשלוש שעות…
השמים נפלו. התחושות שמילאו אותי ואת בני הבית קשים מנשוא, זה היה ערב שבת והתארגנו במהירות למסע לוויה קשה וכואב. מאות אנשים הגיעו להשתתף בלויה מלאת רגשות ומראות שלא נשכח.
כשחזרנו ממסע הלויה, נכנסתי לבית יחד עם בני המשפחה הקרובים, והתחלתי לחשוב קצת איך מתכוננים לכזו שבת, נכנסתי אל הסלון ומולי ניצבה תמונתו של הרבי.
בצורה אינטנסיבית ניגשתי לתמונה ובפרץ של רגשות מהשעות האחרונות אמרתי:
“רבי, למה?!…
איך? איך לא נתת לי שום סימן שהדבר הזה הולך לקרות?!…
אני כותב לך על כל צעד ושעל, מתייעץ ומבקש ברכה, רבי, איך עשית לי את זה?!?!?!…”
כשסיימתי לדבר אל הרבי, פתאום תפסתי את ראשי ונזכרתי שביום שלישי האחרון כתבתי לרבי ולא פתחתי את המכתב… רצתי לשקית התפילין וחיפשתי את המקום בכרך בו הנחתי אותו. המענה שהתקבל שם העביר בי צמרמות:
בשני מכתבים שונים שם על פטירת בן משפחה… (כרך כ”ג, עמודים עדר, ערה)
קראתי שוב ושוב, ושוב ושוב, והמילים נעתקו מיפי. הרבי ידע את הכל ובהשגח”פ לא פתחתי את הספר ומילות הניחומים של הרבי נסכו בי עידוד קל בתוך המצב הנוראי.
