סיפורי ניסים מאגרות קודש

סיפורי מופת אישיים וניסי הרבי שליט"א מלך המשיח באמצעות אגרות קודש

igrot-kodesh-booksכבר פשט המנהג בקרב אנ"ש חסידי ליובאוויטש, ובקרב מאות אלפי עמך בית ישראל מכל העדות והחוגים, לכתוב לרבי מלך המשיח, ולהכניס המכתב באחד מכ"ג כרכי ה'אגרות קודש', ופותחים במקום בו הונח המכתב, ומתייחסים לכתוב שם כתשובה ברורה של הרבי. * האם זו 'המצאה' חב"דית? האם יש לך כך מקור ושורש? מה דעת ההלכה על כך? ומה הרבי מה"מ בעצמו אומר על העניין? על כך ועוד במאמר הבא שלפנינו, שפורסם בשבועון "בית משיח" גיליון 371 ואילך, מאת הרב אשר גרשוביץ, ר"מ ומשפיע בישיבת חב"ד בצפת

פתיחת ספרים – כסימן

בין אנ"ש חסידי ליובאוויטש, וכמו כן בין רבבות יהודים אחרים מכל עדות ישראל, התפשט המנהג לכתוב לרבי, על ידי שמניחים את המכתב באחד מכרכי האגרות קודש, ופותחים במקום בו הונח המכתב, כשמתייחסים לכתוב שם כתשובה של הרבי. למנהג זה קיימות התייחסויות מהיבטים שונים: יש הרואים בו נתינת סימן, ויש עריכת גורל, יש המתייחסים לכך כעין נבואה, ויש מהחסידים הרואים במנהג חשוב זה ביטוי לערך הנעלה שבהתקשרות לרבי מה"מ. ויש גם אנשים המעוררים שאלות ותהיות לגבי הענין.

כידוע, עצם הענין מבוסס על המבואר בשיחות ומענות קודש של כ"ק אד"ש מה"מ, ובפרקים שלפנינו נדון בצדדים השונים שבמנהג זה, ובהיבטיו השונים, תוך עיון במקורות, בפוסקים, בדברי תורת החסידות בנושא, וכן ובעיקר: בדברי הרבי בעצמו.

* * *

המנהג במקורות ובהנהגת גדולים

כבר בעבר נהגו להחליט על צעדים מעשיים על ידי נתינת סימן, לפנינו סקירה על הנהגה זו כפי שמסופר בתנ"ך, בסיפורי חז"ל, ובסיפורי צדיקים:

בתורה1 אנו מוצאים אנו שאליעזר עבד אברהם החליט על זיווג מתאים ליצחק על פי סימן. "הנה אנכי ניצב על עין המים . . והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני".

בנביא מצאנו אצל יונתן בן שאול כששקל אם לעלות להלחם בפלשתים קבע לו ולנערו סימן ואמר 2: "אם כה יאמרו אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו: עלו עלינו – ועלינו, כי נתנם ה' בידנו".

ועוד מסופר על יאשיהו המלך: בזמן שהתעסק בבדק הבית מסרו לו ספר תורה שנשלח על ידי חלקיהו הכהן הגדול, ספר תורה זה שנכתב בידי משה רבנו ונמצא בבית ה', היה גלול בפסוק 3 "יולך ה' אותך ואת מלכך" יאשיהו הבין את הרמז בפסוק הנ"ל, שגם הוא ילך לגלות, וכדי למנוע זאת לא מספיק העיסוק בחיצוניות בלבד – בבדק הבית, כי אם קרע בגדיו והתעסק בהשבת העם בתשובה 4.

בגמרא מסופר אודות כמה תנאים ואמוראים ששאלו לתינוקות (- ילדים קטנים) "פסוק לי פסוקך", ועל פי הפסוק שהקטן ציטט ידעו את אשר עליהם לעשות או את אשר יקרה.

דוגמאות לכך: רב ששת שהיה סגי-נהור חפרו לו עבדים (של פלוני), שלא היו הגונים, גומא, וכיסוה במחצלת, כדי שיפול רב ששת בבור, והזמינוהו לנוח עליה. ראה רב חיסדא וסימן לרב ששת בקולו, מיד פנה רב ששת לילד קטן ואמר לו: "פסוק לי פסוקך" אמר לו הילד: "נטה לך על ימינך או על שמאלך 5" שאל רב ששת את משמשו מה אתה רואה? אמר לו מחצלת שטוחה, ביקש ממנו רב ששת שילך מסביבה, כשיצא רב ששת מהמקום שאלו רב חיסדא – מנין ידע כבודו להיזהר? השיב לו רב ששת – מהסימן שעשה לו ומהפסוק שציטט הילד וגם מהעבדים שהיו חשודים בעיניו ולא האמין שמתכוונים הם לטובתו – שינוח 6.

ועוד מסופר בגמרא 7: רב היה בודק במעבורת (בספינה), אם המעבורת הגיעה במהירות היה יוצא לדרך, ואם התקשה במציאת המעבורת לא היה יוצא. ושמואל היה בודק בספר, אם היה אם יוצא לו פסוק טוב או לא, ורבי יוחנן היה בודק בינוקא שהיה מבקשו לומר פסוק ולפי תוכנו של הפסוק שאמר הילד, היה לומד מה עליו לעשות.

גם אצל גדולי ישראל בדוריות הבאים ובתוכם, רבותינו נשיאינו, מוצאים הנהגה זו של פתיחת ספרים כדי להחליט על מעשיהם.

מסופר שכשהיו שואלים את הבעש"ט הקדוש איזו שאלה, היה פותח ספר, זוהר או גמרא או כיוצא בזה ולומד, ואחר כך היה משיב לשואל, ואמר שאת האור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית וגנזו לצדיקים, גנזו בתורה, וכשצדיק לומד תורה לשמה צופה הוא באור זה מסוף העולם ועד סופו. (בזה אולי יש לומר שאין זה שייך כל כך לנדון דידן כי כאן הרי מבואר שזה היה אופן של לראות שהדברים "צופה באור זה מסוף העולם העולם וכו"'. ועיין להלן התייחסות של כ"ק אד"ש מה"מ לסיפור זה9).

ועוד מסופר10: כשנלקח אדמו"ר הזקן למאסר בפטרבורג, שלחו שליח לברדיטשוב, לספר על כך לרבי לוי יצחק, שגר שם. כשסיפר השליח על המאסר נפל רבי לוי יצחק על הארץ וצעק צעקה גדולה ומרה, אחר כך שאל את השליח לפרטי האירוע ושאל לשם אימו של אדמו"ר הזקן, סיפר השליח שלפני הנסיעה שכח לשאול וכשנזכר בדרך לא רצה לחזור מכיון שאמרו לו לנסוע מיד. על שולחנו של רבי לוי יצחק היה מונח חומש, פתחו הרב ונפתח לו בפסוק "וירא יעקב כי יש שבר במצרים11" ואמר – 'שבר' ראשי תיבות שניאור בן רבקה11*.

גם אדמו"ר הריי"ץ מספר12: "כשהייתי שם (- כלומר במאסר) לא היה לי שום ספר, והספר הראשון שהביאו לי היה ספר שמואל וכשפתחתיו נזדמן לי הפסוק31: "לא תצא עוד למלחמה ולא תכבה את נר ישראל" וכשראיתי זאת שמחתי שמחה גדולה וציינתי זה אצלי".

איסור ניחוש?

הפוסקים עוסקים בשאלה כיצד יש להתייחס להנהגה זו והאם העושים כך עוברים במעשיהם על איסור התורה "לא תנחשו"13?

במענה לשאלה זו יש להביא את פירושו של רש"י על הפסוק הנ"ל ד"ה "לא תנחשו" שאומר: "כגון אלו המנחשים בחולדה או בעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך". כלומר שבעקבות מקרים אלו שארעו מחליטים על עשית דברים או על אי עשיתם.

סיבות לאיסור מונה בעל ספר החינוך15:

א. מפני שהם דברי שגעון וסכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי, עם נבחר לא נאה שישעו בדברי שקר.

ב. דברים אלו הם סיבה להדיח את האדם מאמונת ה' ותורתו הקדושה ולבוא לכפירה גמורה בכך שיחשוב שהכל מקרי ולא בהשגחה.

בגמרא נאמר: "אמר רב, כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם [בסימן שעשה עם מי הבאר בנוגע לשידוכי רבקה עם יצחק] ויונתן בן שאול אינו נחש16". כלומר שהגמרא מתירה עריכת סימנים אם נעשים באופן שנעשו ע"י אליעזר ויונתן.

הרמב"ם17 כותב שגם מעשה זה הינו אסור, כיון שאליעזר עבד אברהם סמך על ניחושו, וכל-כך היה בטוח בניחושו, עד שמיד לאחר שרבקה השקתה את גמליו נתן צמידים על ידיה, עוד לפני ששאל אותה בת מי היא ולפני שידע שהיא ממשפחת אברהם. לכן העושה כן לוקה.

הראב"ד18 משיג על דברי הרמב"ם, ומכנה אותם "שיבוש גדול". לדבריו מותר לעשות זאת והרי עשו זאת צדיקים גדולים כאליעזר ויונתן, ועליהם אי אפשר לומר שעברו על איסור "לא תנחשו", וגם הגמרא הנ"ל מסייעת לדבריו.

בעל ה'שפתי חכמים'19 מביא שלא עברו על איסור משום שלא סמכו על הדבר עצמו (על הסימן), אלא אליעזר סמך על זכותו של אברהם, ויונתן בן שאול אמר זאת כדי לזרז את נערו, ובלאו הכי היה עולה.

זאת אומרת שאם לא מאמינים בסימן עצמו אין זו סתירה לאמונה בה', ואין איסור בדבר.

מרן בעל השו"ע בפירושו ה"כסף משנה"20 אומר, שכל האיסור לנחש הוא רק כאשר אין קשר בין הסימן לענין אותו רוצים לוודא או לעשות; אך כאשר הסימן עצמו מהווה סברא וקשור לענין, אז בודאי שיש ללמוד ממנו, כמו אליעזר שעשה סימן ממעשיה של רבקה, שאם תהיה טובת לב והוגנת זהו סימן מן השמים שהיא זיווגו של יצחק, שאם לא כן לא היו מזמנים לו אותה מן השמים. וכן אצל יונתן שהביא סימן המוכיח על יראתו ופחדו של האויב, וכך יוכל בקלות לנצחם, שאחרת לא היה מסתכן ביציאה מול האויב, ולכן היה זה מותר, וכך כשאדם רואה שעומדים לרדת גשמים ולכן לא יוצא לדרך כמובן שאין זה ניחוש האסור מן התורה.

וכך אומר גם הר"ן21, היות והסימנים הנ"ל מבוססים על ההגיון הם מותרים, ומוסיף: "בין כך הם כל מעשה בני אדם ותחבולותיהם בנויים על סימנים ואותות הגיוניים".

כלומר אם קיים קשר בין הסימן למעשה אין בזה איסור ניחוש.

מעשה בפועל בעקבות סימן

בענין זה מצאנו חילוקי דעות בין הפוסקים:

מדברי הרמב"ם22 בנושא ניתן להסיק, שאם הסימן הוא רק סימן בעלמא מותר לעשותו, אך אם רוצה לקבוע על פי הסימן את הנהגתו לעתיד הרי שאז זה אסור. וכך כותב הרמב"ם: "מי שאומר דירה זו שבניתי – סימן טוב היתה עלי, אישה זו שנשאתי, ובהמה זו שקניתי – מבורכת היתה, מעת זו שקניתיה עשרתי; וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה לומד, אם אומר לו פסוק מן הברכות שמח ויאמר זה סימן טוב, כל כיוצא בזה מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה".

דברי הרמב"ם מבוססים על מאמר חז"ל23: "בית, תינוק ואישה אע"פ שאין נחש יש סימן" כלומר לנחש עליהם בנוגע למעשים בעתיד – אסור, אך לקבוע אותם בתור סימן טוב למעשיו שהצליחו בעבר – מותר.

אך לעומת הרמב"ם הרבה מן הפוסקים סוברים שאף אם עושים מעשה כתוצאה מהסימן אין בזה איסור ניחוש, וכפי שכתבו: "שמצינו כמה גדולים שאמרו לתינוק "פסוק לי פסוקך" ועשו מעשיהם על פי זה בחושבם זאת כעין נבואה קטנה24".

פתיחת ספרים

לאחר סקירת דעות פוסקים לגבי נתינת סימן באופן כללי, יש לסקור את יחס הפוסקים בענין פתיחת ספרים על מנת להחליט על צעדים מעשיים.

בספר טעמי המנהגים25 מביא טעם למה הוצרכו התנאים והאמוראים לשאול תינוקות "פסוק לי פסוקך" הרי היו יכולים להביט בעצמם בספר, ומסביר שבימיהם לא היו דפוסים ולכן היו כותבים את התנ"ך רק בקדושה בגלילה, ומסיבה זו לא רצו לטלטל את כתבי הקודש בשביל צורכיהם, ומביא מילקוט משלי26 "אם ביקשת ליטול עצה מן התורה – הווה נוטל", היינו לפתוח ספר ולראות פסוק המזדמן. ועוד במדרש הנ"ל, "כל מה שהאדם לומד בכל יום יכול להתבונן עצה בכל עניינו כדת מה לעשות".

מכאן שגם כדי לבצע הלכה למעשה מותר לפתוח ספרים.

וכך נפסק בשלחן-ערוך27: "מותר לומר לתינוק "פסוק לי פסוקך"" ופירש הש"ך28 שהכוונה בזה היא אפילו לעשות מעשה, ולסמוך עליו לעתיד… מותר דחשיב קצת נבואה.

ועוד נפסק29: "נראה לי דלכולי עלמא מותר לפתוח בתורה ולראות הפסוק העולה, כי היא חיינו, וכמו שמצינו ביאשיה שעשה מעשה על שמצא ספר תורה".

החיד"א30 פירש את ההיתר הזה והביא לו מקור מדרשת רז"ל הנ"ל "אם בקשת ליטול עיצה מן התורה הווי נוטל", וכן מתהילים שאומר דוד "בפיקודיך אשיחה".

פוסקים ומפרשים נוספים מצדדים בהנהגה זו של פתיחת ספרים ואף מדגישים את הצורך והתועלת שיש בהנהגה זו:

בספר דרכי יוסף31: אומר שקיבל מרבותיו שכשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים אם לעשותו או לא, היו נוטלים חומש או תנ"ך ופותחים אותו, ורואים בראש הדף מהו הפסוק שיצא, וכפי מה שהראה אותו פסוק היו עושים, וכך היו מתייעצים בתורה מה לעשות בכל ענייניהם, וזה נלמד ממאמר רז"ל ליטול עצה מן התורה, המורה היתר לעשות כך ואין זה בכלל משתמש בתורה. רמז נוסף יש לזה בפסוק "דרשו מעל ספר ה'32".

רמז נוסף33 מפרוש הפסוק "גם עדותיך שעשועי34" – עדותיך הם שעשועי משום שאני דבוק בהן ועל ידן להשי"ת, והם עצתי שאדע על ידן איך להתנהג בכל דבר, וכן ביקש דוד המלך ע"ה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך35".

ובספר ליקוטים יקרים36 מביא שמכוח התורה שאדם לומד באותו היום ואח"כ מזדמן לו באותו ענין איזה דבר לעשות, ומסופק אם לעשותו או לא, יוכל להבין מכוח אותו לימוד שלמד איך ינהג, ובלבד שיהיה תמיד דבוק בהשי"ת.

בספר שפתי צדיקים37 הביא ביאור למאמר38 "'דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים'; שבבית ראשון ידעו ע"פ אורים ותומים ובבית שני על פי בת קול. וזהו 'דע מה למעלה ממך', שבימים ראשונים היתה עין רואה – באורים ותומים וזהו בבית ראשון, ואוזן שומעת – בבת קול, וזהו בבית שני, וכעת בגלות המרה יכול הצדיק לראות הכל במה שכתוב בספר, וזהו וכל מעשיך בספר נכתבים ועל דרך מה שאמר הבעש"ט ז"ל כי בפתיחת ספר יכול הצדיק לפעול כל משאלותיו וכעין נבואה".

ובספר נוצר חסד39 ביאר את מאמר חז"ל40: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה ובה תחזי" שכשהיו שואלים את הבעש"ט איזו שאלה היה פותח איזה ספר, (זהר או גמרא וכיוצא בזה) ולומד, ואחר כך היה משיב לשואל ואמר, שאור שברא הקב"ה היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, והיכן גנזו הקב"ה לצדיקים? בתורה, וכשאדם הצדיק לומד תורה לשמה, אז הוא צופה מסוף העולם ועד סופו, וזהו 'ובה תחזי' מסוף העולם ועד סופו.

מדברי הרבי מלך המשיח בנושא

לפי כהנ"ל מתברר אין איסור בפתיחת ספרים, ואדרבא העושה זאת מקשר דרכיו ומעשיו עם התורה. ואף שמדבריו של הנוצר חסד נראה, שענין זה מתאים רק למי שבדרגה גבוהה כמו הבעש"ט וצדיקים אחרים שצפו 'מסוף העולם ועד סופו' והיו דבוקים להשי"ת.

ומצאנו גם בדברי כ"ק אד"ש41: "לכן מספרים אודות הבעש"ט וצדיקים שלאחריו, שהיה קורה שבשעה שהיו שואלים ממנו משהו הנה לפעמים היה פותח ספר והיה אומר מה יהיה, והביאור בזה, שהדבר אודותיו שואלים יש לו את שורשו כמו שהוא בתורה ובמילא הצדיקים ידעו מן התורה את כל הפרטים כפי שהיו גם בעולם, ומבואר באחרונים שדבר זה אינו ענין של ניחוש כו' ומותר לעשותו, וזהו על דרך מה שמסופר בגמרא בענין "פסוק לי פסוקך" שאע"פ שהתינוק לא יודע מאומה, אלא שמלמעלה מזמנים שהוא יאמר את הפסוק השייך לאותו ענין. וכך הוא גם בשעה שפותחים ספר יש התערבות מלמעלה ובודאי יש לזה שייכות, המדובר הוא רק בנוגע ליהודי כזה שכל ענייניו מתאימים כפי שהם מלמעלה, הוא יכול להיות בטוח שזה מה שנפל לו זוהי הוראה מלמעלה".

הוראה למעשה – הנהגה השווה לכל נפש

אך למעשה יש בדברי הרבי שהנהגה זו שייכת גם ל"שאר העם".

במענה לשאלה ששאלו את הרבי42: "הוצעו בפנינו הצעות שונות עבור … שיחי' ואין אנו יכולים להחליט לאיזה מהן לגשת, מה עלינו לעשות?"

וענה הרבי "ישנם כאלה שנוהגים לפתוח חומש או תהלים והפסוק הראשון שמזדמן לפניהם על פי דין למדים מה לעשות". וכהנה רבות.

הרבי דיבר על כך גם ברבים, בהתבססו על הנהגה בפועל שנראתה אצל גדולי ישראל בעבר, שזה בגדר של "מעשה רב" שאין להרהר אחריו וזו הנהגה השייכת לכולם. וזה לשונו:

"מצינו מקור להנהגה זו – לחפש בתורה הוראה לידע איך להתנהג בפועל – בסיפורי חז"ל43 אודות תנאים ואמוראים שפגשו תינוק ואמרו לו "פסוק לי פסוקך", ועל פי זה החליטו כיצד להתנהג בפועל, היינו ששמיעת הפסוק שלמד התינוק שפגשו ביום זה היתה עבורם לימוד והוראה – בהשגחה פרטית. (ולכן שאלו לתינוק דוקא, שמכיון שאינו מערב שכלו כו' ניכר אצלו הענין דהשגחה פרטית בגילוי יותר), בנוגע להנהגה בפועל, וכידוע המנהג דכמה וכמה מישראל, הן גדולי ישראל, והן אנשים פשוטים וכן נשים – שלפני עשיית פעולה מסוימת פותחים ספר קדוש, ומסתכלים במקום שנפתח הספר ונפל מבט העין לראשונה, ועל פי זה החליטו בנוגע לפועל, ולדוגמה: כשנפתח להם בפסוק 'פתוח תפתח' או 'שמח תשמח' וכיו"ב היה להם סימן מלמעלה שתהיה הצלחה רבה בדבר שעומדים לעשותו, או שהבינו ע"פ הסימן שיש להימנע מעשיית הדבר, או לדחותו לאחר זמן וכיו"ב44.

לסיכום, מדברי הרבי בנושא לומדים שהנהגה זו שייכת לכל, ואף לאנשים פשוטים, נשים וכו', ובהנהגה זו יש את המעלות של אמונה בה' ובהשגחתו הפרטית, והמעלה שבהתייעצות עם התורה. )וראה להלן ובהערה 39 מההמשך בשיחה שם(.

פתיחת ספרים – נבואה קטנה

בפרקים הקודמים הובאו דעות הפוסקים הרואים בנוהג לפתוח ספרים ולנהוג על פי הכתוב בהם – סימן וגורל, שהם רמזים חיצוניים המתקבלים בכל צורה.

בנוסף לדעות אלו יש מן הפוסקים הרואים בהנהגה זו כעין נבואה או נבואה קטנה, כלומר בדרך של אמירה ובצורה גלויה יותר.

בפרק זה יובאו מקצת מדברי הפוסקים הסוברים כך, וכן הרחבה בנושא הנבואה בכלל, על מנת להבהיר מהו המושג הנקרא בפוסקים "נבואה קטנה" או "כעין נבואה", ועל פי זה איזו משמעות ישנה להנהגה שהיא על פי הרמז הנלמד מפתיחת ספרים .

דעות הפוסקים

בספר שפתי צדיקים45 מביא בשם הבעש"ט כי בפתיחת ספר יכול הצדיק לפעול כל משאלותיו כעין נבואה.

ר' יוסף קארו46 מדגיש במנהג זה ממד של נבואה קטנה ואומר: שזה שראינו שרבן יוחנן בן זכאי היה שואל מילדים שיפסקו לו פסוקים ועל פי זה היה מחליט על מעשיו, היה זה כעין נבואה קטנה כמו שהובא בתלמוד74 "שנתנה נבואה לתינוקות".

וכך גם נפסק להלכה בשו"ע48: "מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקך". ופרש הט"ז49: "ופסוק לי פסוקך – הוי כעין נבואה קטנה" וכן הש"ך מפרש50: "שאפילו לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד, על הפסוק, מותר, דחשיב קצת נבואה."

פוסקים אלו משוים את עשית המעשה לאחר שאילת התינוק "פסוק לי פסוקך" לענין של נבואה, ניתן להקיש מדברי הפוסקים גם לגבי פתיחת ספרים וההנהגה על פיהם, שגם היא נחשבת לנבואה קטנה, ועל פי הסברו של הרבי51: שהנהגה זו של הגדולים לשאול בתינוקות זהו המקור למנהג בימינו לחפש בתורה הוראה איך להתנהג בפועל, כשם שהתינוקות בתשובתם לא עירבו את שכלם ומחשבתם, ולכן ניכר בכך שהענין הוא בהשגחה פרטית, כך בפתיחת הספרים אין מערבים את השכל.

כלומר, כפי שנפסק בנושא "פסוק לי פסוקך" שנחשב לנבואה קטנה, כך הענין בנוגע לפתיחת ספרים והנהגה על פי האמור בהם, שגם זה נחשב כנבואה קטנה.

נבואה

נבואה היא חזון מאת ה', המילה נבואה נגזרת מהמילה "ניב" – דיבור, שכן הנביא מעביר את החזון בפיו.

אחד מיסודות הנבואה הוא הענין להאמין בנבואה 25 הנבואה שורה על אדם גדול בחכמה ובמידות והמתגבר על יצרו, לאחר שהכין את עצמו בהכנות מתאימות, לא כל אדם זוכה שתשרה עליו נבואה, אפילו אם הכין את עצמו לכך, שבשעת הנבואה היה מגיע הנביא לדרגה הנקראת "התפשטות הגשמיות" כלומר לדרגה של הפשטה מן החומר, שבה הנפש אינה מושפעת ממגבלות הגוף. דרגות שונות קיימות בנבואה, וכל הנביאים מלבד משה רבנו התנבאו בחלום. תוכנה של הנבואה על פי רוב, אודות עניינים עתידיים, נחמה או פורענות, וכן דברי מוסר המיישרים דרכם של בני אדם, דברי הנביא נועדו לצוות על דברי התורה ולהזהיר עליה, וכן ציוויים בענייני הרשות, (כגון לצאת או לא לצאת למלחמה). נביא הכובש נבואתו, כלומר – שנצטווה לומר נבואה ולא אמרה, חייב מיתה.

הנבואה לאחר החורבן ולפני הגאולה

"אמר רבי יוחנן, מאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות53". מספרת שם הגמרא על מעשיות שאירעו וניכרת בהם הנבואה אצל שוטים ואצל תינוקות. ולדוגמא:

א. מר בר רב אשי שמע משוטה אחד בשוק שמזלו גובר, ובעקבות דבריו עשה מעשה נועז, ועל ידו עלה והצליח להיות ראש ישיבה.

ב. בתו הקטנה של רב חיסדא ישבה בכנפי אביה בעת שישבו לפניו תלמידיו, רבא ורמי בר חמא, שאלה אביה: את מי מהם את רוצה? אמרה הקטנה: את שניהם, מיד אמר רבא: אני בסוף! וכך אומנם היה, בתחילה נישאה לרמי בר חמא ולאחר שגרשה נשאה רבא.

כמו כן מובא54 שאפילו מתוך משחקי הילדים, על הנבון להבין את אשר יתרחש באותו המקום כאשר הם משחקים, כגון: מיתה, שריפה, חופה וכו' משום שכאשר הילדים משחקים במשחקים אלו זה מהארה אלוקית עליהם.

אך לפני הגאולה, תחזור הנבואה לישראל כפי שהיה פעם. כך מובא55 על הפסוק56: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", שמדובר על התקופה שלפני ביאת משיח שאז תחזור הנבואה לישראל ושחזרת הנבואה היא הקדמת משיח.

דרגות בנבואה

בענין הנבואה שניתנה לשוטים ולקטנים מפרש המהרש"א57, הנבואות אינן שוות, נבואת הנביאים היתה ע"י השי"ת או מלאכיו, אבל נבואת השוטים והתינוקות אינן אלא ע"י שד, וזאת נלמד מהחילוק בגמרא בפרק הרואה58 לגבי החלומות, שיש מהם שבאים ע"י מלאך ויש על ידי "שד", כלומר לשיטת המהרש"א, כמו בחלומות כך גם בנבואה יש דרגות, ומובן שהיחס לנבואה הוא בהתאם לדרגתה, נבואתם של הקטנים ושל השוטים היא ע"י "שד", זו אמנם נבואה אך בדרגה נמוכה עד שצריכה להשתלשל ע"י גורמים כמו "שד".

לימוד זה נעשה על פי חלוקה בחלומות, את החלומות מחלק המהרש"א כך:

א. חלומות אמיתיים – אלו חלומות הבאים ע"י ה' או על ידי מלאך, והם בדרך כלל באשמורת השלישית של שנת הלילה.

ב. חלומות שאינם אמיתיים – הם חלומות אשר "שוא ידברו", ובאים על ידי שד, או על ידי מערכת השמים, והם מגיעים בדרך כלל באשמורת הראשונה.

ג. חלומות בהם מעורבים דברי אמת ודברי שוא – והם בדרך כלל באשמורת השניה.

להלכה נפסק שגם כאשר נראה שהחלום הלא טוב בא משד, באשמורת הראשונה, גם אז יש לעשות הטבת חלום, מפני הספק, שאולי בכל זאת חלום זה בא על ידי מלאך.

מחילוקי דרגות אלו בחלומות, למדים גם על חילוקי דרגות בנבואה כמו שכתוב59: "אם יהיה נביאכם… בחלום אדבר בו".

אך גם לגבי נבואת השוטים והקטנים לא ניתן להתעלם מכך שזו "נבואה" ויש בה ממשות, וכפי שמסופר בגמרא שהתנאים נהגו על פי נבואות אלו. יתכן ואפשר לומר מתוך כל האמור, שדרגה של נבואה קטנה מובדלת מדרגה של נבואה בכמה נקודות.

א. אין זו נבואה אלא יש בה "משהו מן הנבואה", בנבואה הנביא מנבא משל, ובד בבד רואה את הנמשל, ואילו בנבואה קטנה לא כל אדם זוכה להבין את הנמשל והרמז.

ב. חובה על הנביא להעביר את הנבואה שקיבל, וחובה על השומעים לבצע את הנאמר בנבואה, אך בנבואה קטנה נראה שניתנה הבחירה לאדם להחליט אם לבצע פעולה על פי הנאמר.

ג. גם נבואה וגם נבואה קטנה מלמדת את האדם כיצד לנהוג, או רומזת על העתיד להתרחש, ויש בה דרגה של עין רוחנית הצופה למרחוק.

הנבואה בתורת החסידות

דרגת הנבואה גבוהה מדרגה של רוח-הקודש, ומבארת תורת החסידות כמו בענין ראיה בעין גשמית שאינה דומה שמיעה לראיה, כי בראיה משיגים מהותם של דברים ואילו בשמיעה יודעים רק על מציאותם של הדברים.

כך דרגה של נבואה היא בכלים רוחניים כמו עין, ועל ידה משיגים דרגות נעלות06.

מדברים אלו ניתן אולי לסכם, שמכיון שבהנהגה זו של פתיחת ספרים יש ממד של נבואה קטנה, הרי שיש בכך רמז מלמעלה על הדברים העתידים להתרחש, וזהו רמז אמיתי. ולכן כדאי לחוש לדברים ולנהוג על פיהם, אך כמובן שיש לעשות זאת בזהירות הראויה על מנת להבין כראוי את הנרמז בספר; ואולי ניתן ללמוד מן הדברים גם לגבי החילוק בין פתיחת ספרי קודש לפתיחת ספרי חול, שפתיחת ספרי חול מקבילה לנבואת הקטנים והשוטים (והיא על ידי שד), ואילו פתיחת ספרי קודש מקבילה לדרגת נבואה גבוהה ואמיתית יותר.

מנהג החסידים לשאול את הרבי דרך ספרי אגרות קודש

מאז ומתמיד חסידים ואף שאינם חסידים לכתוב לכ"ק אד"ש מה"מ, כתבו כמעט בכל נושא ושאלו את הרבי אף בשאלות פשוטות וגשמיות, לא היה זה בכדי להפטר מהחלטה עצמאית, הטעם הפנימי היה כדי לדעת מהו רצון ה' באותו ענין. לחסיד ברור כי דברי הרבי הם רצון ה', ובדרך זו יוכל להודע לרצון ה'. אף מי שלא הגיע לדרגה זו מבין גם הוא שאינו יכול לסמוך על השדכן, הסרסור, הרופא, וכו', ודברי הרבי הם דרך ודאית להתרת ספקות, ולכן הוא מתייעץ עם הרבי.

מאז ג' תמוז תשנ"ד, כשאין אתנו יודע עד מה, ואיננו יכולים לראות את מלכנו בעיניים בשריות, נפוץ המנהג בקרב החסידים לכתוב לרבי ולהניח את המכתב באחד מכרכי אגרות קודש ובמקרים רבים מקבלים מענה.

סימוכין למנהג זה מצאו החסידים בדברי הרבי16 שאמר לאחר הסתלקות הרבי הריי"צ בשנת תש"י, שיש החושבים שקיים חילוק בין המצב בעבר להיום, בעבר הרבי (הריי"צ) יכול היה לקוראו ליחידות או לכתוב לו מכתב ולתבוע ממנו לקיים את שליחותו, אך היום יכול הוא לעשות כרצונו, על זאת אומר הרבי, שהחיים נצחיים הם ובמילא ישנם בתוקפם כל ענייני השליחות והכוחות שניתנו בעבר, וגם היום ממשיך (הרבי הריי"צ) לתבוע ממנו את קיום תפקידו ושליחותו.

"יישנם התמהים על דיבורים אלו אך האמת היא שמצאנו בתנ"ך26: "ויבוא אליו מכתב מאליהו הנביא" כמה שנים לאחר שעלה בסערה השמימה! ואם כן מהי התמיהה שגם עכשיו ימשיך הרבי לשלוח? באיזה אופן להודיע? – לרבי דרכים משלו ואפשר לסמוך עליו…"

הבינו החסידים שאם נכונים הדברים אלו בעבר וודאי שיהיו נכונים גם להיום וכך התחילו לנהוג במנהג שציין הרבי כמה פעמים לפתוח ספרים באקראי, ואכן התגלה שלרבי דרכים משלו להודיע את דבריו, וזאת בנוגע למענה שמקבלים דרך האג"ק.

ולעצם הענין להניח מכתב בתוך כרכי האג"ק גם זה מהוראה שהורה הרבי בעבר36 שכאשר רוצים לשלוח בקשת ברכה )פ"נ – פדיון נפש( לרבי, יש להניחה בתוך ספר או קונטרס מתורתו וכך זה מגיע אליו מיד. וכיהודה ועוד לקרא, ידוע שהיה מנהג נפוץ אצל זקני החסידים ברוסיא לשים פ"נ בתוך ספר התניא.

המנהג התפשט וחדר בכל הקהילות, רבים קיבלו מענה דרך האגרות קודש. כשהתחילו המופתים מתגלגלים תפש מנהג זה תאוצה ורבבות ניסו וקיבלו תשובות ואף נושעו בדרך זו.
חשוב להדגיש שחסידים עושים זאת ורואים בכך פניה ישירה לרבי והתקשרות אליו, ולא רק סימן וגורל בעלמא.

ולכן שואלים רק שאלות שדוגמתם היו מפנים בעבר לרבי, (ולא שאלות רב וכיו"ב). רצוי מאוד שגם ההכנה תהיה כפי שנהגו בעבר, כתיבה לאחר נטילת ידים וחגירת אבנט, וכמובן הכנות רוחניות מתאימות, כנתינת צדקה וקבלת החלטה טובה בהוספה בתורה ובמצוות כפי שהרבי לימד אותנו שצריך לעשות כלים לקבל הברכה, חסידים רואים גם חובה לעצמם לפרסם ענין זה כפי שהרבי בעצמו ביקש46 שידעו שלא אלמן ישראל ויש את מי לשאול, חשוב להתייעץ ולקבל את ברכתו של הרבי.

סיכום

בדברים האמורים לעיל, נעשה נסיון לסקור את המנהג הרווח כיום בין החסידים לפנות אל כ"ק אדמו"ר מלך המשיח ולקבל תשובות באמצעות ספרי האגרות קודש.

מצאנו שיש חשיבות רבה לפניה אל הרבי, משום שהוא צינור להעברת השפע מלמעלה, ובגלל המעלה שיש בהתקשרות אל צדיק בכלל, ולנשיא הדור בפרט, וכן בכדי לקשר את מעשינו לרצון הבורא.

היבטים שונים גילינו בקבלת מענה דרך פתיחת ספרים. ראינו שמנהג זה אינו בן ימינו בלבד, אלא הוא מנהג קדמון ויש לו מקורות בתורה, נ"ך ובגמרא.

גם הפוסקים מתייחסים לכך ובצורות שונות; נתינת סימן, עריכת גורל או נבואה קטנה, אך לא זו הסיבה היחידה המביאה את החסידים לנהוג כך. חסידים האמונים על "התקשרות לרבי" ומאמינים "שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו" ממשיכים להתקשר אליו בדרך זו גם היום.

להנהגה זו סימוכין רבים בדברי הרבי ובהוראותיו.

במשך הזמן נוכחו הכל בעובדה שלימד אדמו"ר הזקן56 "שהרבי אינו בודד והחסידים אינם מבודדים", לא אלמן ישראל ובכל עת, גם בהסתר פנים של ימינו, יש את מי לשאול ויש ממי לקבל מענה.

1בראשית כ"ד, י"ב-י"ד.
2 שמואל א' י"ד, ט'.
3 דברים כ"ה ל"ג.
4 מלכים ב', ב', כ"ב.
5 שמואל ב' ב' כ"א.
6 גיטין ס"ח, ע"א.
7 חולין צ"ה, ע"ב.
8 שמואל א', כ"ח, ג'.
9 נוצר חסד על מסכת אבות, פרק ה', אות כ"ב.
10 בית רבי, חלק א', פרק ט"ו, הערה א'.
11 בראשית מ"ב, א'.
11* אמנם תמוה שהרי יש עוד שמות שמתחילים באות ב'?
ואוי"ל שהשם הוא רבקה בדווקא כי המלה הבאה מתחילה באות ב' )במצרים(.
12 ספר השיחות תרפ"ז ע' 471.
13 שמואל ב', כ"א, י"ז.
14 ויקרא י"ט, כ"ו.
15 מצוה רמ"ט בשורש המצווה.
16 גיטין צ"ה, ע"ב.
17 משנה תורה, ספר המדע, הלכות עבודת כוכבים פרק י"א, הלכה ד', ובפירוש "הרמב"ם לעם" שם.
18. שם.
19 ויקרא י"ט כ"ו.
20. משנה תורה, שם.
21 חולין צ"ה ע"ב.
22 שם.
23 חולין שם.
24 הסמ"ג, הובא בכסף משנה שם.
25 ליקוטים, עניינים שונים ע' תק"ט סי' נ"ב.
26 ילקוט משלי מופיע בתנחומא פרשת יתרו סי' נ"ב.
27 יו"ד ס' קע"ט, סי' ד', ברמ"א.
28 שם ס"ק ה'.
29 ערך לחם ס' קע"ט.
30 שיורי ברכה סי' קע"ט, ו'.
31 יורה דעה ס' קע"ט.
32 ישעיהו ל"ד, ט"ז.
33 בספר אגרא דפרקא אות קל"ג.
34 תהלים קי"ט, כ"ד.
35 תהלים קי"ט, י"ח.
36 דף ג', א'.
37 פרשת בהר ע' רכ"ד.
38 פרקי אבות פרק ב', משנה א'.
39 על מסכת אבות פרק ה', משנה א'.
40 אבות פרק ה', משנה א'.
41 שיחות קודש תשט"ו ע' פ"ח )תרגום חופשי(.
42 היכל מנחם ח"ב ע' רי"ז.
43 חגיגה ט"ז, ע"א. גיטין נ"ו, ע"א, ס"ח ע"א. חולין צ"ה, ע"ב. ועוד.
44 תורת מנחם תשמ"ט, ח"א, ע' 903.
45 בפרושו – כסף משנה, הלכות עבודת כוכבים פרק י"א, הלכה ד'.
46 בבא בתרא י"ב, ע' ב'.
47 יו"ד ס' קע"ט ס' ד', ובהגהת הרמ"א.
48 שם ס"ק ג'.
49 שם ס"ק ה'.
50 תורת מנחם חלק א', ע' 903.
51 רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה א'.
52 בבא בתרא י"ב, ע' ב'.
53 ספר הברית ח"ש, מ', י"א. מובא בטעמי המנהגים ומקורי הדינים ע' תק"י.
54 אגרת תימן חלק ג'.
55 במדבר כ"ג, כ"ג.
56 בבא בתרא שם.
57 ברכות נ"ה, ע' ב'.
58 במדבר י"ב, ו'.
59 דרך מצוותיך קע"ב-ג.
60 תורת מנחם תש"י, ע' 131.
62 דברי הימים ב, כא, יב
63 מכתב לקראת י' שבט תשי"א
64 אגרות קודש חלק ג', ע' נ"ד.
65 היום יום, כ"ב אייר.

  • RSS
  • Delicious
  • Digg
  • Facebook

חג הסוכות ה'תשע"ט, עשרות אלפים גודשים את בית רבינו שבבבל ...

מספרת א. מפתח תקוה: לפני מספר חודשים, הרופאה הודיעה לי שאני ...

מופת מדהים באגרות קודש • הרב ישר

הרב ישראל לוגסי מבת ים עיר הגאולה, הגיע לכינוס חב"ד ...

על ניסך: "תשעה חודשים מההתוועדות

אברך חסיד פולין, היה אצל הרבי שליט"א מלך המשיח בתשרי ...

הקאדילאק הצהובה

שנת תשס"ז (2007 למינינם). במסגרת ה"מבצע תפילין" שבחורים בקבוצה עושים ...

חג הסוכות ה'תשע"ט, עשרות אלפים גודשים את בית רבינו שבבבל ...

עודד מנשה מספר על מופת

נאום אורח נרגש במיוחד, נשא השחקן עודד מנשה, שסיפר על ...

ל"ג בעומר צפת: 12 ילדים - 12 סיפורי נ

ימות המשיח שחולל הרבי שליט"א מלך המשיח לילדים בקהילה אחרי ...

הרופאים דרשו ניתוח אך הרבי כתב אח

בוידאו קצר, מספר איציק שאלתיאל מעפולה על מופת מדהים לו ...

אור באדיטש: נס לחברי הקבוצה מהארץ

ניר קפטן, המשדר תכניות ברדיו קול ברמה, לא יצא מהארץ ...