הרב העשל גרינברג
בשלב מסוים נאלצנו לרדת ולצעוד על הכביש בקבוצות קטנות, מפאת השלג שהצטבר על המדרכות, אני והרב גרינברג פסענו יחד תוך שאנו ממשיכים בשיחה.
לפתע, הגיח רכב במהירות מסחררת לכיווננו. ופגע בי בעוצמה. מאוחר יותר סיפרו לי שמעוצמת הפגיעה עפתי לגובה רב, כשהאנשים הצופים באירוע ממהרים להזמין את שירותי ההצלה שהבהילו אותי לבית הרפואה.
התעוררתי בבית הרפואה כשאני חש כאב עצום ברגלי השמאלית, אותה לא הצלחתי להזיז.
לאחר בדיקה מקיפה קבעו הרופאים שהרגל שבורה והחליטו לנתחה.
באותה שעה, הגיע לביתו הרב גרינברג, השליח, כשמראה התאונה שראה לפני שעה קלה, עומד לנגד עיניו. לא היה לו ספק מה עליו לעשות כעת – לבקש את ברכת הרבי שליט”א מלך המשיח.
הוא ניגש אל תמונתו של הרבי שליט”א מלך המשיח התולה בסלון, וביקש בקול: “רפואה שלימה קרובה ומהירה למעלה מדרכי הטבע”.
לאחר מכן פנה אל ארון הספרים, נטל באקראי את כרך י”ג של אגרות קודש, ופתח אותו כשהוא מתחיל לקרוא באותו עמוד בו נפתח לו – קפה:
“בנוגע למה שכותב, אודות ההיזק שאירע לו . . צריך הוא להיות סמוך ובטוח שזוהי אך ורק עגמת נפש זמנית, והמצב יחזור לקדמותו”.
“ועוד זאת, בהתאם לפתגמם של קדושי עליון – שלאחר מדת הדין ועגמת נפש – תתגלה מדת הרחמים שהיא גדולה ממדת החסד שלפניה – נחלה בלי מצרים, מבריח מן הקצה אל הקצה” (תרגום מאידיש).
התשובה השיבה את רוחו ועודדה אותו שבעז”ה תוך זמן קצר הוא ישמע בעז”ה “בשורות טובות”.
בחזרה לבית הרפואה, שם שוכב פיני: “זמן קצר שכבתי בחדר הרנגטן כשאני עובר סדרת צילומים מקיפה, כשלפתע “פלאש”. חשתי פתאום הרגשה מוזרה – איך הכאב שהיה ברגלי השמאלית פשוט נעלם. מיששתי את הרגל הפגועה, לחצתי על המקומות בהם חשתי את עיקר הכאב, וכאילו מאומה לא אירע, כאחד האדם…
ניסיתי בחשש להניע את רגלי – ולהפתעתי הרבה היא נשמעה לי, עוד תזוזה ועוד תזוזה, ומצאתי את עצמי עומד על שני רגלי – בריא ושלם!…
הרופא שבחדר הבקרה זינק אלי: “מה אתה עושה?” צעק לעברי, “חזור מיד למיטה! אתה עלול עוד להסב לעצמך נזק בלתי הפיך”. חייכתי ואמרתי “אדוני הרופא, זה אולי מוזר, אבל שום דבר לא כואב לי!”
רופאים רבים הוזעקו לחדר כדי לחזות בפלא המהלך על שני רגלים, ועד שלא החזירו אותי למיטה לצילום נוסף של הרגל השמאלית – אותה בחנו שוב ושוב בניסיון נואש למצוא את השבר או לכל הפחות בדל של סימן ממה שהיה שבר – לא נחה דעתם. “לא יאומן! פשוט נס, אתה חופשי ללכת לביתך”. נאמר לי לבסוף.
אחד הדוקטורים שהיה עמי בידידות הציע לי טרמפ הביתה, אולם אני דחיתי את הצעתו בעדינות בהסבירי כי היות והיום יום שבת, אני מנוע מלנסוע ברכב. הוא הרים גבה בתמיהה ועקב בעיניו אחרי התימהוני הפוסע ברגל, לאחר תאונה קשה, את מרחק המייל וחצי המובילים אל ביתו.
היתה זו שבת פרשת בא, בה מסופר על הניסים הגלויים שאירעו לעם ישראל ביציאת מצרים, כשבבית הכנסת שלנו ראו כולם את אחד הניסים של ימינו למול עיניהם עולה לתורה ומברך “הגומל”…
ברכה לזיווג לימור בת בסנדה